פסק-דין בתיק ע"א 1499/05

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת שושנה אלמגור), מיום 20.1.05, שבו קיבל בית המשפט תביעה בסך 485,730 ש"ח שהגיש המשיב (להלן: " הבנק") נגד המערער (ת"א 197070/02) בגין יתרת חוב שנצברה בחשבונו בבנק, ודחה תביעה בסך של 1,671,655 ש"ח (ת"א 212596/02) שהגיש המערער נגד המשיב בגין נזקים. בית משפט קמא חייב את המערער בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בסך 100,000 ש"ח.

הרקע

1.                  ביום 6.4.97 פתח המערער חשבון בבנק, וביום 7.8.98 חתם על בקשה להוצאת ערבות בנקאית אוטונומית על סך 700,000 דולר (להלן: " הערבות הבנקאית") לטובת Fibi Bank (UK) PLC (להלן: " בנק פיבי"). ביום 9.8.98 הוצאה הערבות ונשלחה לבנק פיבי. כבטוחה לפירעון סכום הערבות הבנקאית שיעבד המערער תוכניות חיסכון שקליות צמודות מדד שהחזיק המערער בבנק. תוקף הערבות הבנקאית הוגבל ל-6 חודשים והוארך מפעם לפעם לתקופות בנות 6 חודשים כל פעם, לפי דרישת בנק פיבי לפירעון הערבות או הארכתה.

2.                  כשנה לאחר הוצאת הערבות הבנקאית חלה עלייה בשער הדולר ביחס לעליית המדד באופן שיצר פער הולך וגדל בין שווי הביטחונות השקליים שהיו בידי הבנק להבטחת פירעון הערבות הבנקאית לעומת סכום הערבות. הבנק דרש מהמערער להוסיף ביטחונות, אך דרישותיו העלו חרס.

3.                  ביום 23.1.02 התקבלה בבנק דרישה נוספת של בנק פיבי להארכת תוקף הערבות הבנקאית או חילוטה. ביום 6.2.02, לאחר שהמערער סרב לדרישת הבנק להגדיל את שווי הביטחונות, או ליתן לוח זמנים מוגדר להגדלתם, פרע הבנק את הערבות. בד בבד עם פירעון הערבות מימש הבנק את הביטחונות שהיו מופקדים אצלו ושלא הספיקו לתשלום מלוא סכום הערבות; בגין יתרת החוב שנוצרה הגיש הבנק את התביעה לבית משפט השלום (ת"א 197070/02).

4.                  המערער לא הסתפק בהתגוננות נגד התביעה והגיש תביעה משלו נגד הבנק (ת"א 485730/02), שבה טען שהבנק התרשל וגרם לו נזקים בין היתר בכך שפרע את הערבות הבנקאית מבלי שנדרש לעשות כן ומבלי שהמערער נתן את הסכמתו להארכת תוקפה של הערבות הבנקאית מפעם לפעם. המערער הוסיף וטען שלא הייתה לבנק סיבה לדרוש ממנו להגדיל את הביטחונות מאחר שמלכתחילה, במועד הוצאת הערבות, כבר היה קיים פער בין שווי הביטחונות לבין שווי הערבות הבנקאית; הדרישה להגדלת הביטחונות היא תנאי מקפח בחוזה אחיד; הבנק לא הודיע לו זמן סביר מראש על כוונתו לחלט את הערבות.

פסק דינו של בית משפט קמא

5.                  נקודת המוצא לדיון הייתה שאין מחלוקת על יתרת החוב שנצברה בחשבונו של המערער בבנק. המחלוקת נסבה אפוא על טענות ההגנה של המערער.

בית משפט קמא דחה את טענות המערער אחת לאחת. טענת המערער שהבנק פרע את הערבות מבלי שנדרש לעשות כן על-ידי בנק פיבי נדחתה הואיל והוצגה לבית משפט קמא דרישה של בנק פיבי לחדש את תוקף הערבות או לחלטה. באשר לטענת המערער שהבנק האריך את תוקף הערבות ללא הסכמתו קבע בית המשפט שהמערער הציג גרסות עובדתיות אחדות, ומכל מקום הודה בחקירתו שידע על הארכות תוקפה של הערבות והארכות אלו נעשו בהסכמתו. בית משפט קמא דחה את טענת המערער שהועלתה לראשונה בסיכומים והייתה בבחינת עדות כבושה, שהוא הגיע לסיכום עם אישיות בכירה בבנק שתוכניות החיסכון בלבד ישמשו להבטחת הערבות הבנקאית. טענת המערער שלא היה מקום להגדיל את שווי הביטחונות כיוון שמלכתחילה היה קיים פער בין שוויים לבין שווי הערבות נדחתה מהטעם  שלא הוכחה. המערער הציג גרסאות שונות גם בנקודה זו - גרסאות שהראו שבין מועד הוצאת הערבות למועד מימושה נוצר פער, שהלך וגדל עם האמרתו של שווי הדולר ביחס לשקל. בית המשפט קבע שב"זמן אמת", כשנדרש הבנק לשקול אם לחדש את הערבות הבנקאית או לחלטה לפי דרישת המוטב, כאשר שער הדולר החל לעלות בשיעורים משמעותיים, נהג הבנק באופן סביר כשדרש מהמערער לצמצם את הפער שנוצר בשווי הבטחונות. עוד נקבע שזכותו של הבנק לדרוש תוספת לביטחונות הקיימים הייתה מעוגנת בתנאי ההתקשרות שבין הצדדים. בית משפט קמא דחה את טענת המערער בדבר תנאי מקפח בחוזה אחיד הן מפני שלא נטענה בכתב התביעה, הן לגופה - שהרי אין לשלול את זכותו של הבנק לדרוש הגדלת שיעור הבטחונות במקום שנוצר פער בין שווי הבטחונות לבין התחייבותו של הבנק שאותה הם נועדו להבטיח. המערער הוא איש עסקים, והיה עליו לצפות שאם ייווצר פער בין שווי הביטחונות לסכום הערבות, יהא עליו להגדיל את שווי הביטחונות. זאת ועוד, דרישת הבנק להגדיל את שווי הביטחונות לא היכתה בתובע כרעם ביום בהיר, ומעדות נציגי הבנק עלה שהבנק עשה מאמצים ניכרים כדי להימנע מחילוט הערבות; למימוש הערבות קדמו התראות בכתובים, ואף התקיימה פגישה בין המערער לבין נציגי הבנק, כל אלה ללא הועיל. על כן קבע בית המשפט, שאין לומר שהמערער לא הוזהר, ולא ניתנה לו שהות מספקת לשם הגדלת שווי הביטחונות כתנאי להארכת תוקף הערבות.

אשר על כן, קיבל בית משפט קמא את תביעת הבנק ודחה את תביעת המערער. בהתחשבו בסכומי התביעות ההדדיות, חייב בית משפט קמא את המערער בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בסך 100,000 ש"ח.

טענות הצדדים בערעור

6.                  לטענת המערער, המחלוקת בערעור נסבה על שלוש שאלות מרכזיות:

האחת - האם היה הבנק רשאי, בנסיבות העניין, לדרוש את הגדלת שווי הבטחונות;

השנייה - האם היה הבנק רשאי לממש את הערבות הבנקאית מבלי שהתקיים תנאי למימושה, קרי אי עמידה בפירעון ההלוואה שנתן בנק פיבי לחברה שבבעלות המערער או בלי דרישה קטגורית של בנק פיבי ובניגוד להוראה מפורשת של המערער? או שמא בנסיבות העניין היה הבנק צריך להאריך את תוקף הערבות, וככל שהיה סבור שיש להגדיל את הביטחונות היה צריך לנקוט בדרכים אחרות;

השלישית - האם היה הבנק רשאי לחייב את חשבון העו"ש של המערער בסכום הפער ואגב כך לדרוש מהמערער ריבית מרבית גבוהה במיוחד.

המערער גורס שמענה לשלוש השאלות הנ"ל מוביל למסקנה שהבנק פעל שלא כדין.

7.                  באשר לשאלה הראשונה טוען המערער, שההסכם להוצאת הערבות לא כלל כל תנאי המאפשר לבנק לדרוש ביטחונות נוספים, ואין להחיל על יחסי הצדדים את ההוראות הכלולות בהסכם העו"ש. לטענתו, הוראה המתיימרת לחול על התקשרויות עתידיות של לקוח עם הבנק בקשר למתן שירותים אחרים מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד. המערער טוען שהסיבה האמיתית לחילוט הערבות הייתה אי הסכמתו לשלוש דרישות של הבנק: הגדלת שיעור העמלה מ-0.5% ל-1%; ויתור על טענותיו נגד הבנק בקשר עם הארכת תוקף הערבות; המצאת לוח זמנים לסילוק הפער בין שווי הביטחונות לשווי הערבות. לגבי דרישות אלו התקיים דין ודברים, שבסיומו החליט הבנק על מימוש הערבות, בלא ליתן למערער התראה מוקדמת סבירה.

8.                  באשר לשאלה השנייה טוען המערער, שהבנק לא היה רשאי לממש את הערבות ללא דרישה מהמוטב. לטענת המערער, דרישתו של בנק פיבי להאריך את הערבות אינה דרישת מימוש, ויש לפרש את הסכם הערבות (מוצג "ב" למוצגי המערער) באופן שאינו מקנה לבנק זכות לממש את הערבות ללא דרישה מהמוטב. לטענת המערער, יש לראות בבנק נאמן המחזיק בכספו, והעברת הכסף לבנק פיבי, בלא דרישה מפורשת ממנו, הייתה הפרה של תנאי הנאמנות ושל חובת הזהירות. הבנק יכול היה לפעול אחרת ובכך לצמצם את נזקיו של המערער.

באשר לשאלה השלישית טוען המערער, שהבנק פעל שלא כדין כשחייב את חשבון העו"ש שלו בפער שנוצר לאחר חילוט הערבות. בנקודה זו חוזר המערער על טענתו שזכות הבנק לגבות ריבית בשיעור גבוה, המעוגנת בתנאי ההתקשרות עם הבנק, היא תנאי מקפח בחוזה אחיד.